!איך להתכונן לאולטרה קשה – חלק חמישי – עקשן

Share options

אנחנו ממשיכים עם הסדרה, והאזהרות הרגילות – מה שאני כותב כאן, זה מה שעובד או עבד בשבילי, ולא בהכרח מהווה המלצה בשבילכם, קחו מה שמתאים לכם, נסו דברים שונים, וגלו מה עובד בשבילכם

ב”פרק” הקודם התחלנו לנבור בכמה אלמנטים פסיכולוגיים – אני אמשיך פה עם עוד כמה נקודות “פסיכולוגיות” או שקשורות לפני שאתייחס בקצרה לנושא הציוד. על ה”אלמנט הישראלי” נדבר בפרק קינוח

האלמנט הפסיכולוגי – מוכנות להפתעות

העיקרון הוא די פשוט. התעסקתי בפרקים הראשונים הרבה באיך להתכונן למרוץ. חלק גדול מההכנות, במיוחד עם תקחו בחשבון את ה”מסכמות” שעשיתי שעשויות להיראות מוגזמות – מטרתן להכין אותנו פיזית, ועוד יותר מכך נפשית ככל הניתן לקשיים, כאבים ותקלות שעשויים לצוץ במהלך המרוץ – ואלו חשובים בעיקר למי שמתכונן למרוץ שמהווה קפיצת מדרגה משמעותית. במילים אחרות – אנחנו עושים מאמצים גדולים “להיות מוכנים” בצורה שתעלים הפתעות במהלך המרוץ

לא הכל צפוי

לא הכל צפוי

אבל אם יש דבר אחד שאפשר לצפות לו במהלך מרוץ אולטרה – ניחשתם נכון, זה הפתעות. אתם יכולים לבחור משפט מחץ כזה או אחר כדי לזכור את זה בקלות. משהו כמו “צפו תמיד לבלתי צפוי” או משהו בסגנון

הידיעה הזאת לא אומרת שאין משמעות לכל ההתכוננות. פשוט יש צורך להבין שאנו עוסקים במיזהור הפתעות, ולא בחיסולן המוחלט

למי שקשה להתמודד ברמה כזו או אחרת עם מקרים בלתי צפויים, לאלתר ולמצוא פיתרון “בתנועה” (תרתי משמע) – כדאי אולי לשקול מחדש אם ולמה אתם באמת רוצים לעשות את זה

מה יכול לקרות? כאבים שלא צפיתם, ציוד שמתקלקל באופן לא צפוי, בגדים שנקרעים, שביל שמסומן לא טוב ואתם מגלים שאתם צריכים לחזור 5 ק”מ בעלייה קשה דווקא כשהייתם בטוחים שהנה אתם מגיעים לתחנת ריענון, … רק כמה דוגמאות, אבל ברגע שעשינו רשימה כזאת – אז צריך ל”התכונן” לדבר הבא שעדיין לא ברשימה

קשה מאוד לתת עצות איך להתכונן למשהו שאנחנו לא יודעים שיקרה. הנקודה העיקרית כאן היא לצאת לדרך ב”כוננות ספיגה”. כשזה יקרה, ותוכלו להגיד לעצמכם “ידעתי שמשהו יפול עליי”, זה יקל פסיכולוגית את המסלול שתצטרכו לעבור בין הופעת הבעייה לפיתרונה

מעבר לזה, לניסיון יש משמעות רבה פה, כגון ניסיון בצליחת בעיות קצת שונות אבל עם קווי דימיון (למשל, שריר שגיליתם בפעם הראשונה שיכול להיתפס), ובעיקר בניסיון כללי של לצלוח מצבים בלתי צפויים

זוכרים אימונים שבהם הרגשתם ממש רע – מעין חוסר אונים, ואמרתם לעצמכם שזה נהיה אימון ממש ללא תועלת כי אתם חסרי אנרגיה – בטח שלא רצים, בקושי זוחלים קדימה, ואפילו לא מגרדים משהו שמדמה אימון הליכה או דופק אירובי? אין טעם להמשיך, סתם בזבוז זמן? לא בטוח

עקשן

אני מניח שמי שקרא חלקים כאלה או אחרים ממה שכתבתי עד כה, לא יהיה בשוק גדול לשמוע אבחנה עצמית שאני כנראה קצת עקשן

אם יש תכונה אחת שבסוף המרוץ בקנרים ייחסתי לה את סיום המרוץ בהצלחה, זאת עקשנות. ב-20 הקילומטרים שלפני תחנת הריענון שציינה 80 ק”מ הלכו והופיעו כאבים אחד אחרי השני – שרירים, חוסר אנרגיה ושפשפות שונות התחרו ביניהם על תשומת לב עם הלובי שהקימו לי במח כדי להפסיק את המרוץ: גם ככה לא נצליח לסיים, אז לפחות לא נגרום לנזק, זה לא מרוץ משמעותי רק משהו בדרך אז לא חייבים, גם ככה לא ממש חשבנו שזה מרוץ שאני מוכן לסיים אותו, רציתי להגיע לאור יום ואת זה עשינו כבר, את כל החלקים היפים במסלול כבר ראינו, ועכשיו סתם נשארה ריצה סיזיפית בלילה, ועוד ועוד

בשלב המכריע, אני זוכר שפשוט קראתי ל”מר עקשן” שתפס פיקוד, ואמר “ממשיכים הלאה, ומקסימום נפסיק אחר כך”. תמונת הכותרת של הפוסט הזה צולמה האותו רגע קריטי בתחנת הריענון

העקשנות יכולה כמובן לעבוד שלא לטובה – אני אוסף המון עצות מחברים ורצים שאני פוגש לאורך הדרך, אבל מסנן המון ובסוף “מתעקש” על הדרך שאני חושב שנכונה לי, למרות שברור לי שנותנים לי עצות אנשים מנוסים ממני בהרבה בעלי ניסיון עשיר וידע מוצק. בחלק מהמקרים, ההיכרות האישית עם עצמי חשובה, וההתעקשות שלי נכונה, ובחלק מהמקרים, כנראה שהיה נכון ליישם כלשונן חלק גדול יותר מהעצות

העקשנות לא תמיד עובדת לטובתנו, אבל ברגעים קריטיים במהלך המרוץ – היא בהחלט יכולה להועיל

תכנון מרוץ וקצבים – למה זה טוב ומה הסיכון

אנחנו עוסקים פה בעקרונות, ולכן אני אדלג על הפיתוי לנסות ולתת פה איזשהו “מתכון” לתכנון מרוץ (אני עדיין בלימוד מתמשך איך לעשות את זה נכון, למרות שהגעתי לרמה סבירה) – אני רוצה לדבר בחלק הזה על העקרונות הכלליים, ועל נקודות החולשה והמפולת שצריך להיזהר מהן

גם זה חלק מהתכנון

גם זה חלק מהתכנון

לתכנן מה אנחנו מתכוונים לעשות במהלך המרוץ זה כנראה אלמנט קריטי בסיום מרוץ אולטרה. אני לא יודע הרבה על ריצות 100 מטר, אבל נראה שיחסית – ברגע שהגעתם לקו הזינוק, צריך פשוט להתמקד בלתת את כל מה שיש לכם ולרוץ קדימה. גישה כזאת כנראה לא תוביל אותנו רחוק במרוצים למרחקים קצת ארוכים יותר

יש צורך מובהק לצאת לדרך עם אסטרטגיה ברמה כזו או אחרת. זה מתחיל ברמה של מה ללבוש ומה לקחת איתנו, מה לשלוח לתחנות ריענון (אם יש אפשרות כזאת), באיזו מהירות (או יותר חשוב, באיזו עצימות) לרוץ, מתי לרוץ, כמה לנוח, מתי מה וכמה לאכול, ועוד

אישית, אני מוצא שלתכנן קצבים עוזר לי מאוד במהלך המרוץ. זה לא שחשוב לי לסיים בזמן כזה או אחר (למעט כמובן מגבלות הזמן השונות לאורך המרוץ), אבל זה נותן לי נקודות ייחוס לכל אורך המרוץ, עם תחושה של מעל/ מתחת לצפי, עודף/ חוסר בזמן, ובאופן כללי איזשהו עוגן להתייחס אליו בתוך ים אי הוודאות שצפוי מקדימה

שעונים עם תכני ניווט כאלה ואחרים כנראה לא תמיד מדייקים, מידע לגבי מרחקים שאנחנו מקבלים ממארגני המרוץ לפעמים גם הוא לא מדוייק ב 100%. זאת חלק מהסכנה שבאה עם תכנון קצבים – במיוחד עם אנחנו לוקחים את זה יותר מדי ברצינות, אבל מצד שני – זהו גם ה”עוגן” שמקנה תכנון כזה כשדברים מתחילים להתפרק

?הסתבכתי

אני בדרך כלל פורט את המסלול לחלקים (בעיקר סביב המקטעים שבין תחנות הריענון), ומנסה להעריך כמה זמן ייקח לי לעבור כל מקטע כזה (בהתאם לאסטרטגיית המרוץ הכללית), וכמה זמן אני חושב להיות בתחנות הריענון. זה נותן לי כבר איזושהי אינדיקציה של מה יכולה להיות התוצאה התיאורטית שלי במרוץ, ויש להניח שיווספו לתאוריה הזאת עוד לפחות שעה-שעתיים בגלל הדברים הבלתי צפויים שדיברנו עליהם

דוגמית קטנה מתכנון המסלול שהיה איתי לאורך המרוץ

דוגמית קטנה מתכנון המסלול שהיה איתי לאורך המרוץ

עכשיו בואו ניקח דוגמה קטנה – הגעתי לתחנת ריענון אחרי 32 קילומטרים – בלי יותר מדי תקלות, הכל לפי התיכנון, אבל 30 דקות מהר מהצפי שבתיכנון. הידיעה הזאת כבר עוזרת לי בקבלת החלטות בסיסית – למשל אם אני רוצה לנוח או לאכול קצת יותר כרגע, אני כנראה יכול להרשות לעצמי, וגם איזושהיא אינדיקציה ראשונית (מסוכנת קצת) שאולי המסלול מהיר יותר מכפי שהנחתי

אני ממשיך – מסתכל על התכנון ורואה שהתחנה הבאה עוד 15 ק”מ עם צפי לשעתיים וחצי זמן תזוזה בין התחנות. תוך כדי תנועה אני מנטר את קצב ההתקדמות ומקבל תחושה אם אני מהיר מדי, או איטי לעומת הקצב שתיכננתי,  וביחד עם הזמן הכללי – איך אני מתקדם בסך הכל – האם אני יכול לנוח יותר, האם אני יכול לעדכן את צפי המרוץ ולקצר את הזמן בשעה, ואיך אני מול מגבלות הזמן

יופי. אז מה הבעייה? יש כמה סכנות

דיסאנפורמציה? גם להשקיע וללכת לתדריך הארוע לא תמיד עוזר

דיסאנפורמציה? גם להשקיע וללכת לתדריך הארוע לא תמיד עוזר

אחת, אם נחשוב על הדוגמה הקטנה – בשלב מוקדם יחסית של המרוץ הייתי מהיר מהתכנון – יש פיתוי גדול מאוד במרוץ (וזה קורה לי כל הזמן) להתחיל לפנטז על זמנים מהירים בהרבה. בגראן קנריה, הייתי בשלבים מוקדמים של המרוץ מהיר בצורה משמעותית ממה שצפיתי, בגלל טעות בהבנת תיכנון הזמנים/ קושי של המארגנים (או לחליפין בגלל דיסאינפורמציה) – הבנתי את זה בדיעבד, אבל באותו שלב, בהתחשב ביחס בין התיכנון המקדמי שלי והזמנים בפועל – התחלתי לפנטז על סיום ב-24 שעות (זמן מדהים) – בתיאוריה הייתי בקצב לזה

אנחנו בדרך כלל מכירים את היכולות שלנו ולמה התאמנו כשאנחנו מגיעים למרוץ. התכנון היה צריך לתת לי אינדיקציה שאני מהיר מדי, וכדאי שאאיט קצת את הקצב ואשמור כוחות. הסכנה הייתה שאני אשתמש באינדיקציה הזאת כדי לחשוב שהאדרנלין בתחילת המרוץ הפך אותי לסופרמן, ולהחליט להאיץ

הסכנה השנייה היא הידבקות לתיכנון. התכנון הוא טוב כבסיס לשינויים – הוא עוגן לייחוס ואינדיקציה, אבל הוא מסוכן כאשר הוא הופך למשהו מחייב. המחייב הן מגבלות הזמן, התוכנית היא אינדיקציה. כבר דיברנו קודם על דברים בלתי צפויים, אבל יש דברים שמשפיעים על הקצבים שלנו (מעבר למובן מאליו כמו ללכת לאיבוד) – תוואי הדרך הוא לא בדיוק מה שתכננו, אנרגיות הגוף באותו יום עשויות להיות שונות מההנחות, ובעיקר – מזג אויר

חשוב מאוד להקשיב לגוף, ולהתאים את הקצב כך שנוכל להמשיך לאורך זמן. ראיתי במרוצים לא מעט מתחרים בעלי יכולת אדירה שהגיעו לקצב המתוכנן שלהם לתחנת ריענון כלשהיא, רק כדי להתחבר שם לאינפוזיה ולפרוש מהמרוץ

לסיכום – תכנון תיאורטי זה טוב כדי לתת לכם אינדיקציה, מידע, ותחושה של עוגן במהלך המרוץ – אבל הובלת המרוץ היא בידכם בזמן אמת, לא בידי התכנית

ציוד – יתירות

כשהתחלתי את הסדרה, והתלבטתי על מה כדאי לדבר, יוחנן מור הציע שאקדיש פרק לציוד. הוא כנראה התכוון לפרק שלם בנושא שהוא אכן מורכב למדי, ואני לא בשל לתת עצות ברמה כזו – לגבי איזה ציוד טוב יותר או פחות, או מה לאכול (אני אוכל כל מה שהמארגנים שמים לי מול הפרצוף), אבל בהחלט חשבתי שראוי להקדיש כמה מילים לנושא

אחרי מחשבה על מה אני יכול לכתוב תחת הכותרת, ולאור זאת שהסדרה הזאת ארוכה בהרבה ממה שחשבתי, אני אגע בנקודה אחת שאני חושב שראוי להקדיש לה מחשבה. היא לא בדיוק היוותה נקודה שבזכותה סיימתי או נכשלתי במרוץ, אבל משהו שכן קרה במהלך המרוץ החדיר לי אותה חזק למודעות

תחנת הריענון שבה החלפתי ביגוד אחרי 80 ק”מ, היוותה גם תחנת מעבר ללילה השני של המרוץ. המרוץ החל ב 23:00 ביום הקודם, וכשעזבתי את התחנה 5 דקות לפני מגבלת הזמן, השעה הייתה כמעט 19:00, השמש שקעה והתחיל להחשיך במהירות

יצאתי מהתחנה מוכן ללילה, עם פנס הראש שמלווה אותי כבר זמן מה עליי, ויצאתי לדרך. עברתי עוד כברת דרך ללא בעיות מיוחדות (למעט כאבים, עייפות, שפשפות ומעידה על האבנים שזבכותה נתפסו לי שרירים בחזה חודשיים אחרי המרוץ). התעסקתי במחשבות על לשרוד בקצבים בין התחנות ובסוללת שעון הריצה שהחליטה לפרוש מהמרוץ לפניי

בשלב מסויים תוך כדי ריצה בירידה טכנית בלילה פנס הראש החליט לעשות הבהוב קל. זה לא היה משהו משמעותי – אולי עשירית שנייה של חושך רגעי, לפני שהוא המשיך להאיר את הדרך, אבל זה קצת הפחיד אותי. אני ממשיך, ואחרי כמה שניות, שוב. זה התחיל לחזור על עצמו בקביעות, ולא ממש נסך עליי תחושה של ביטחון בריצה

האם הפנס קיבל מכה? לא היו סימנים מיוחדים של ירידה ברמת האור, אבל אחרי כמה דקות נוספות עצרתי כדי להחליף בטרייה – זה בכל זאת הלילה השני עם הפנס. החלפה בחושך של הבטרייה (גם חוויה), והדלקה מחודשת. עובד. יש

חזרה לראש, מקפל הכל בחזרה לתיק וממשיך בריצה – והופ – עוד פליק בתאורה. חרדה. מה אני עושה באמצע הלילה אם הפנס מחליט להפסיק לעבוד? שיחקתי קצת עם הבטרייה והסוגר שלה, והמשכתי

הפעם זה עבד כמו שצריך, ועד לסיום המרוץ לא הייתה בעייה

לאחר סיום המרוץ, כשישבתי ופגשתי כמה רצים יפנים שהיו באיזור הסיום, שמעתי מהם על רץ יפני בכיר שהתחיל את המרוץ בזמנים מצויינים, עד שנאלץ לפרוש כשפנס הראש לו פשוט הפסיק לעבוד. באסה

מה המסקנה?  ברמת המיקרו – במרוצים חשובים, שבהם החלקים בלילה משמעותיים וקריטיים לסיום המרוץ (לא יכולתי לעצור ולחכות לבוקר), שווה לקחת פנס רזרבי איתכם (לא בטרייה רזרבית) – כי לפעמים פנס יכול להחליט פשוט להפסיק לעבוד

מקל שבור - גם זה קורה

מקל שבור – גם זה קורה

במבט קצת יותר כוללני – זה נכון כמעט לגבי כל דבר – במרוץ אצ’פה בלה באלפים הצרפתים בשנה שעברה, גיליתי עם היציאה למרוץ שהשלוקר שלי עם 1.5 ליטר של מים סיים את חייו, ורצתי את כל המרוץ בלי (לשמחתי הייתה לי עוד שקית שתייה של ליטר שנועדה למקטעים החמים שבהם ארצה לסחוב 2 ליטר או יותר), במרוץ האחרון בפניאגולוסה נשברו לי מקלות הריצה בדיוק לפני שהגעתי לחלק שבו הייתי זקוק להם ביותר – נעליים וביגוד יכולים להיקרע ובטח להירטב, תיק יכול להיקרע, שעון יכול להתקלקל ועוד ועוד

 אז נכון – אנחנו לא יכולים (ולא ממש רוצים) לסחוב איתנו ציוד כפול ומשולש מהכל – אבל זה משהו שראוי לתת לו מחשבה כחלק מתכנון המרוץ. אני אישית לא אוהב להוציא כסף שאני לא חייב על ציוד ריצה, אבל לאורך הזמן, אני כנראה יקנה עוד פנס, ועוד זוג מקלות , עוד תיק, וכדומה. אז אפשר לעשות את זה כבר עכשיו – מה לקחת איתכם, מה לשלוח לתחנות הריענון, זה משהו לחשוב עליו. כנראה שזה לא יהיה “כפול מהכל” – אבל שאלה טובה לתת עליה את הדעת היא – מה יגרום לי לפרישה מהמרוץ אם יתקלקל ולא יהיה לי תחליף

כמעט וסיימנו

אלה הם עיקר הדברים, אך כשהחלטתי להתחיל ולכתוב בעברית, מוכוון לקהל של ישראלים שאיתם יצא לי לדבר או לרוץ לאחרונה – יש עוד כמה אנקדוטות קטנות שאני חושב שהן אולי ספציפיות לישראלים. על ההיבט הזה, בפוסט הקינוח בקרוב

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *