איך להתכונן לאולטרה קשה – חלק רביעי – האלמנט הפסיכולוגי

Share options

את החלקים הקודמים, תוכלו לאתר בעמוד הזה

הגענו לחלק שרבים מאמינים שמהווה בין 50-95% מההצלחה בצליחת מרוצי סיבולת – תלוי את מי שואלים. מהשאלות שהגיעו אלי מאנשים שונים לאחר המרוץ, הבנתי שאם אני כותב משהו – עלי להקדיש חלק משמעותי לאלמנט ה”פסיכולוגי”. אבל מה נכלל ב”פסיכולוגי” ומה לא? ככל שאני חושב על זה, בהגדרה מסויימת ניתן לכלול גם 100% כ”פסיכולוגי” – הרי כל מה שקורה – ההבנה של כאבים שמתפתחים, התזוזה של שרירים גם כשהם תפוסים – כל אלמנט פיזיולוגי לכאורה מתורגם ונשלט על ידי המח, לא? על הקו הדק שקובע איפה נגמר הצד הפיזיולוגי ומתחיל הצד הפסיכולוגי – שברור שהם שלובים בהרבה היבטים אפשר כנראה לכתוב ספר שלם, ואין לי כוונה לנסות ולכסות משהו מזה כאן

בחרתי בכמה אלמנטים שהבנתי לאחרונה ומבטאים הבטים פסיכולוגיים מסויימים שאני חושב שסייעו לי לסיים את המרוץ, ועשויים אולי להוות תוספת שולית לחומרים מקצועיים שבטח מצויים בשפע (?) – אולי משום שהם מגיעים מנקודת המבט האישית שלי, או משום שלהבנתי, הראייה שלי קצת שונה ממה שאני שומע מסביב, ולא מתוך תאוריות אקדמיות ומאמרים

כרגיל, למרות שהדעות מתגבשות אצלי וייתכן ואשמע כנותן עצות ומצהיר הצהרות לגבי מה נכון – חשוב לזכור שמה שנכון לי, לא בהכרח נכון לכם – תסתכלו פנימה ותחליטו

האלמנט הפסיכולוגי – צניעות או ביטחון עצמי

כמה פעמים כשדיברתי עם אנשים לקראת מרוץ קשה, ושיתפתי איתם את החשש שלי שיש סיכוי סביר שאני לא מספיק מוכן או שלא אסיים את המרוץ, התגובות המיידיות שקיבלתי היו בדרך כלל משהו בסגנון: “בטח שאתה מסיים”, “זה שלך!”, “זה בכיס שלך!”, וכדומה

זה די טבעי, לעודד מישהו לפני מרוץ, ואני לא צופה שמישהו ינסה לעזור לי עם דברי דירבון בסגנון: “כנראה שבאמת תיכשל, לא נורא – יש עוד מרוצים”, למרות שהיו גם לא מעט עצות כאלה בעבר (כתבתי על זה בחלק השני).  אבל היו לא מעט פעמים שבהן נשמע שמדובר במשהו מעבר לדברי עידוד אלא בעצות של אסטרטגיה פסיכולוגית של ממש – משהו שנשמע כמו: “שלא תעיז לחשוב ככה”, או “אסור לחשוב ככה, זה יביא לכישלון. ככה זה נשמע לי בכל מקרה

למהירי התפיסה שביניכם, ברור כבר לאן אני הולך עם זה (אני חושב שלחשוש עזר לי), אך הדקויות פה הן כנראה מהותיות

You got this!

יש משהו חשוב שעוזר למוטיבציה ברגעים קשים, כשאנחנו משכנעים את המח שניתן להתגבר על אתגר כלשהו. זה נכון בהרבה מאוד דברים, ובכלל זה ריצות אולטרה. זה כנראה הבסיס הפסיכולוגי לאסטרטגיות כגון חלוקת הריצה למקטעים קטנים יותר, כאלה שקל לנו לשכנע את עצמנו שהם עבירים. זאת הסיבה שגם בתשישות מוחלטת, אנשים מגלים לפתע שיש להם כח לרוץ את מאות המטרים האחרונים, כאשר קו הסיום נכנס לטווח הראייה

מה שהוא אמר

מה שהוא אמר

יש סכנה מסויימת בלספר לעצמך שיש סיכוי קטן לצלוח מרוץ בהצלחה מייד לפני ההתחלה. הסיכון הוא בפירוש ה”סכנה” – יש סיכוי שתתרגמו את זה כויתור מראש, או תירוץ שבושל כבר מבעוד מועד – וברגעי המצוקה הראשונים שיתגלו במהלך המרוץ (ואין ספק שיהיו כאלה), המח שלכם ייתפס לאותה תובנת הכישלון המוקדמת, ותגידו לעצמכם – הנה ידעתי, אין מה לעשות – ותפרשו מהמרוץ בהבנה שאין ברירה

אני מניח שזו סוג ה”פסיכולוגיה” שצפו לי אותם תומכים שרצו להניע אותי מלצאת לדרך מלווה באילו שהן מחשבות פסימיות

במילים אחרות – תבחרו את סרט האיגרוף המועדף עליכם, תריצו קדימה לנקודת השיא בה הגיבור במשבר לפני הפסד, ותמצאו בעקביות שהמאמן מתרכז (בין כמה עצות טכניות שלא באמת מעניינות אף צופה, ועבודה בעיניים על הרופא) במשפטים בסגנון “יש לך את זה” “אתה ווינר” וכדומה. לא יכול להיות שכל כך הרבה בימאים מלווים ביועצים מקצועיים טועים ורק אני צודק

החשש הגדול ביותר שלי הוא לצאת לדרך בלי חשש

הדברים שלעיל הם כנראה נכונים, וחשוב לא לוותר לעצמכם מראש או לתת לראש מוצא כזה מבעוד מועד (על זה נדבר מייד). ואכן, לא זאת כוונתי, להיפך.

מצד שני, מנסיוני עד היום, המרוצים הספורים שאותם סיימתי לפני קו הסיום הם דווקא אלה שאליהם יצאתי מאוד אופטימי, עם אמונה אמיתית ש”זה בכיס שלי”. זה קרה לי פעמיים – הפעם השנייה הייתה לא מזמן – ריצת badass בשביל הגולן (אתגר הגולן) – שחשבתי שתהיה לי קלה מאוד אחרי שסיימתי את גראן קנריה. האמת שסיימתי את המסלול, אבל גיליתי שהיה קשה משהנחתי, וסיימתי עם שרירים מתוחים שבגללם פרשתי ממרוץ JMUT בהרי ירושליים שבוע מאוחר יותר.

יש שיטענו שזה פשוט עניין פיזיולוגי של חוסר מנוחה לגוף, וייתכן שבזה טמונה חלק מהסיבה שהמסלול היה קשה מכפי שציפיתי, אך ברור לי שאם הייתי נערך לארוע קצת אחרת פסיכולוגית, הייתי מנהל אותו אחרת, וכנראה פוגע בעצמי פחות.

כשאני מגיע למרוץ עם חששות – אני לא מתכוון לותר על המרוץ, אבל בידיעה שאני אהיה צריך לתת כל מה שאפשר, הרבה מזל, וגם אז כנראה לטפס על כמה קירות ולהתגבר על כאבים שונים – אני מתאמן יותר קשה, אני מתכונן למרוץ יותר טוב לוגיסטית, תכנונית, מבחינת תזונה, פסיכולוגית – ואני מנהל את המרוץ יותר טוב מיריית הפתיחה – כי ברור לי שכל טעות תרחיק אותי עוד יותר מהסיכוי לסיים. כשאני חושב שהמרוץ בכיס שלי – אני מגיע באוירה של הליכה על הים בכפכפים – “נגיע לנקודת הפתיחה וכבר יהיה בסדר”.

לא ממש קשור. תמונה מהמרוץ כי משעמם רק טקסט

לא ממש קשור. תמונה מהמרוץ כי משעמם רק טקסט

לצערי, להגיע בחשש זה לא משהו שאני יכול ליצר לעצמי מאין. יהיו שיחשבו שאני מוצץ את זה מהאצבע – מגיע מלא בביטחון עצמי (כי עובדה שאכן סיימתי), ומספר סיפורים על סיכויים רצוצים לסיים (אולי כדי לחשוש) – אבל לצערי אני לא מספיק כשרוני כדי לעשות את זה, והנה – למרוץ האחרון בספרד, למרות שידעתי כבר שכנראה פישלתי באימונים (כי חשבתי שלסיים זה בכיס שלי בין היתר), היה לי ממש קשה להכניס את עצמי בחזרה למצב של חשש אמיתי – פנימית פשוט הייתה לי אופטימיות מסויימת ששלטה במוטיבציית ההכנות שלי, שלא יכולתי לגבור עליה.

אז מה אני מציע – לנסות להגיע לאיזון כלשהוא. בהחלט לא לותר לעצמכם – אבל להתלוות בחרדה כנה לקשיים שצפויים לכם לסיום המרוץ. הייתי רוצה לקרוא לזה ראייה ריאלית ומפוכחת של הקושי. אבל ראייה כזו שלא תנעל אתכם בפחד, אלא תזין אתכם במתח בריא שידחוף אתכם באימונים, יגרום לכם להתכונן לוגיסטית ותכנונית טוב יותר, להימנע מטעויות של ניהול המרוץ כבר בתחילתו, ובאופן כללי – להיות מפוקסים יותר מתחילת המרוץ ועד לסופו.

בשבילי זה עובד.

האלמנט הפסיכולוגי – במרוץ: להמשיך עוד קצת או לוותר

מרוץ פניאגולוסה במחוז ולנסיה שבספרד. הגעתי לתחנת הריענון ב”שודוס” אחרי 90 ק”מ ו-4,800 מטר של עליות מצטברות. לפניי עוד 25 ק”מ וכ-1000 מטר עליות מצטברות לסיום. בנקודת הריענון הראשית 20 ק”מ מוקדם יותר חשבתי שזה “בכיס שלי”. הכל נראה בסדר. הקצב עד כה היה לפי התוכנית, למרות ששברתי את אחד ממקלות הריצה, היו סימנים קלים של שפשפות, אבל לא נוראיות, והחלטתי לא לנצל את שק הבגדים להחלפה שחיכה לי שם – החלפתי רק גרביים

ב-20 הקילומטרים האחרונים התברר לי שזה כנראה עוד לא בכיס שלי. שעשיתי טעות שלא לקחתי עוד כמה דקות להחליף את הבגדים ספוגי הזיעה שלי (שפשפות התגברו והתחילו לכאוב ולהציק), ושרמות האנרגיה שלי צונחות במהירות. היה לי קשה לפתח משהו שנראה כמו ריצה אפילו בירידות לא טכניות במיוחד, ובאופן כללי – בקילומטרים האחרונים הרגשתי שמצעד לצעד האנרגיות שלי צונחות והמהירות פוחתת

אני אגיע לתחנה הבאה, ואנוח קצת, אנסה לנגב קצת זעה ולהתרענן, חשבתי. הייתי עדיין בזמן כזה שיכולתי לסיים ב-24 שעות. לא זמן מהיר כמו שקיוויתי במקור , אבל עדיין זמן עגול ויפה – עם צלצול נעים. אבל הבנתי שאם לא אנוח קצת, יהיה לי קשה לסיים בכלל. קצת קשה, אבל כבר יתחייבתי שזה בכיס שלי – אז ננוח 10-15 דקות, נאכל משהו – ונסיים. אחרי הכל, מגבלת הזמן של המרוץ היא 28 שעות

הגעתי לתחנה, אכלתי משהו קטן (גיליתי לצערי שאין הפתעות כמו פאייה טעימה שקיוויתי לפי שמועות שאולי תהיה), וחיפשתי את תא השרותים שלשמחתי היה שם – זו התחנה המסודרת יותר האחרונה לפני קו הסיום

פשלתי, התיישבתי, ושלפתי את הטלפון מהתיק. נתאוורר קצת, ובינתיים ניתן עידכון קטן לעולם שאני עדיין בפנים, אבל קצת קשה. חשבתי. ישבתי שם ועידכנתי, התאווררתי, התנגבתי ככל יכולתי – ניסיתי למסג’ קצת את הרגליים שהתחילו להראות סימני היתפסות תוך כדי ישיבה על האסלה, התלבשתי חזרה ויצאתי לעולם

הגעתי חזרה לעמדת האכילה כמה מטרים מהשירותים, וגיליתי שקר לי. ממש קר לי. הסתכלתי מסביב – השמש הייתה בשלבי שקיעה, ועדיין היה אור – מתקרר, אבל עוד לא היה אמור להיות ממש קר. ביקשתי מהמתנדבים תה חם, והתחלתי לשלוף מה שהיה לי בשביל להתחמם – זה לא היה הרבה, אבל שמתי עלי את המעיל הדק שלפחות יכלא קצת חום פנימה, ואת הכפפות החמות יותר שלי. העברתי את הבאף מהיד לראש, והידקתי מעל זה את כובע המעיל. התחלתי ללגום מהתה שהיה פושר והתיישבתי על כסא. התחלתי לרעוד

הבנתי שכנראה התקררתי בזמן הישיבה בשירותים, ואולי זה משולב בחוסר אנרגיה כללי. ביקשתי עוד תה, שהפעם היה חם יותר, אכלתי מהפירות שהיו שם. ראיתי רץ אחר שכוסה בשמיכה, ושאלתי אם יש להם עוד אחת. אמרו שאין, אבל המליצו לי להיכנס בחזרה לחדר המבוא לשירותים. בינתיים נכנסו לשם עוד כמה אנשים, שחיכו בתור למסאג’יסט שהיה שם, ונראה שהצטרפתי לתור – כנראה שהניחו שאני פורש. מישהוא הביא לי שמיכה. התכסיתי בה והתיישבתי. עדיין הרגשתי קור. נערה שכנראה הצטרפה לקבוצת המתנדבים שם נתנה לי שמיכה נוספת. התחלתי להרגיש קצת יותר טוב, אבל עדיין היה לי קר, והרגשתי מאוד מאוד עייף. רציתי לישון

לא רציתי לוותר, אבל אני זוכר שחשבתי שלהתעקש לצאת, ולמות בסוף מהיפוטרמיה זה לא יהיה מאוד אחראי מצדי. בעיקר לאור זה שרק יומיים קודם, שמעתי על רץ שנפטר מהיפוטרמיה במרוץ בפטגוניה. כל יתר הכאבים די נשכחו, והייתי מרוכז למדי בתחושת הקור

היו לי הרבה מחשבות על לפרוש, אבל לא ממש רציתי לוותר. יש עוד זמן, ולא צריך למהר לקבל החלטה לפרוש

אחרי עוד כמה דקות עם השמיכה החלטתי שאני צריך לגלות איך אני ארגיש בתזוזה. בהמשך, בשיא הגובה צריך להיות באמת קר, אבל לא בנקודה שבא אני נמצא, וקיוויתי שהקור שאני מרגיש יחלוף עם התזוזה. אם אני אראה שלא, אני אסתובב ואחזור לתחנה, ויש גם תחנה נוספת 7 ק”מ בהמשך

קמתי ואמרתי תודה. הנערה שעדיין ישבה שם הרימה את הראש בפליאה – “אתה ממשיך??” עניתי שכן – שאני אנסה להתחיל לזוז, ונראה מה קורה

אחרי כמה מאות מטרים התחלתי להרגיש טוב יותר מבחינת החום. 7 הקילומטרים הבאים עברו לאט מאוד עם עייפות כבדה. על סיום בפחות מ-24 שעות כבר ויתרתי מזמן, ועכשיו עברתי למחשבות על פשוט לסיים. התחילו עליות, ואיתם עלה חום הגוף, ודי מהר פתחתי את המעיל והורדתי את הכיסוי מהראש – בזכות המאמץ היה לי חם, למרות שהטמפרטורה הלכה וירדה

אחרי כשעתיים הגעתי לתחנה הבאה. כבר היה לי ברור שאני אסיים. ישבתי שם, שוב מכוסה בשמיכה, כדי לא לאבד חום. שתיתי משהוא חם. לקחתי את הזמן. הבחור שהיה עם שמיכה בתחנה הקודמת הגיע גם הוא, והמשיך הלאה לפני. לקחתי עוד כמה דקות ויצאתי לדרך

משכנע את עצמי שממשיכים עד הסוף - מול הנוף בגראן קנריה

משכנע את עצמי שממשיכים עד הסוף – מול הנוף בגראן קנריה

בהמשך גיליתי לפתע שהגוף שלי התמלא שוב באנרגיה. יכול להיות בדיעבד שהייתי בנקודת אנרגיה נמוכה במיוחד בזמן שהגוף שלי עבר שינוי מטבוליזם והפיק אנרגיה חדשה (או שלא, אבל ככה זה הרגיש) – המשכתי הלאה. הגברתי קצת מהירות עד שנאלצתי לעצור כדי להחליף בחושך בטרייה לפנס הראש. המשכתי בקצב סביר, אבל לא ניסיתי להתאמץ במיוחד. 24 שעות כבר לא היה רלוונטי, אבל שמתי לעצמי מטרה רנדומלית של 25 שעות – לא מיהרתי באופן מיוחד, אבל חזרתי לחשוב על מספרים, והרגשתי טוב בסך הכל. הכאבים עדיין היו שם, הרגליים היו עייפות וכפות הרגליים שחוקות, אבל הרגשתי טוב. הייתה עוד תחנת ביקורת לא צפויה 5 ק”מ לפני הסוף – עצרתי להתבדח קצת עם החבר’ה שישבו שם, וביקשתי מהם קפה מתובל באלכוהול (משקה מקומי בשם קרחיליו) מאחר והבנתי שאני כבר לא אספיק לצאת לשתות בעיר

האנקדוטה הזאת היא אמנם לא מגראן קנריה, אבל גם בגראן קנריה עברתי משבר דומה, החלטתי שהסיפור מפניאגולוסה מחדד את הנקודה טוב יותר

סיפור ארוך, ומסקנה אחת פשוטה – במרוצים כאלה יש עליות וירידות. יש נקודות משבר שבהן כל הגוף, ורובו של המח רוצים להפסיק. כלל אצבע טוב – כל עוד אין פציעה אקוטית שעוצרת אתכם, ולא עברתם את מגבלת הזמן של המרוץ – אין צורך למהר לקבל החלטה לפרוש – אם יש לכם את הזמן – קחו 10 דקות הפסקה. קחו שעה. קחו שלוש שעות. דברים משתנים, אנרגיות חוזרות, תחושות ומחשבות גם משתנות כלוקחים זמן ונרגעים קצת. לפרוש, אפשר גם אחר כך

Death before DNF

זהו מוטו שלקחתי מחולצה שקיבלתי פעם ואימצתי בחום. זהו מוטו קצת בעייתי עם לוקחים אותו כלשונו, אבל רוח הדברים היא חשובה, ולמרות הניואנס הקצת שונה, זה מוטו שמזכיר לי לא למהר לוותר ולהתייאש כשקצת קשה, וזו חולצה שאני נהנה ללבוש במין גאווה עצמית בסופם של מירוצים שבהם העברתי את עצמי ממצב קשה לסיום. היו כמובן פעמים בעבר כפי שכבר ציינתי שכן החלטתי לוותר ולפרוש

האלמנט הפסיכולוגי – מוטו למוטיבציה

נחמד לצאת לדרך מלווים באיזשהו גלגל-עזר מנטלי שייתן לכם דחיפה לסיים את המרוץ. שבזמנים קשים, יוכל להתנוסס כנגד עינכם ולהתגבר על הרעש שהמח מתחיל לייצר במעגל אינסופי של תלונות על כאבים ודרישה לפרוש מהמרוץ

אני לא ממש מתכנן מוטו לשם זה לקראת מרוצים, אבל בראייה אחורה, אני יכול לחשוב על כמה מרוצים שבהם היה משהו כזה שצף ועלה לי בראש, והיווה מלווה וירטואלי לאורך הקילומטרים הקשים במרוץ. בגראן קנריה, סיום המרוץ לא הייתה המטרה הראשית שלשמה נרשמתי אליו (ראו בחלק הראשון), ופשוט רציתי לראות עד איפה אני אצליח להמשיך, ולכן במידה מסויימת היה לי קל יותר לוותר. אולי ה”מוטו” במקרה הזה הייתה במידה מסויימת הידיעה שאני יהיה הישראלי הראשון שיסיים את זה? מעבר לזה, קראתי לדגל למה שהפך לאחרונה למוטו הבית – מוות לפני פרישה

יאקושימה. רצון. ספרינט

יאקושימה. רצון. ספרינט

במרוץ אחר שאני זוכר – על אי טרופי בדרום יפן בשם יאקושימה, הייתי בזמן סביר עד שהגעתי לעלייה מפרכת ומלאת בוץ, בגשם ללא הפסקה ובקור. בדרך למטה, הלכתי לאיבוד. כשמצאתי שוב את השביל, הגעתי מאחורי המארגנים שכבר ניקו את הסימונים, ובהמשך הירידה החלקתי על הבוץ כמה מטרים עד שנעצרתי עם הגב על גזע עץ. הגעתי חזרה לשביל שניתן לרוץ עליו עם שעה למגבלת הזמן של המרוץ ו-10 ק”מ אחרונים. שעה זה הזמן שלוקח לי לרוץ 10 ק”מ בכביש עם רגליים טריות אחרי מנוחה. השרירים כאבו לי, האנרגיה נמוכה, והגב שלי היה בכאבים מהפגישה עם העץ

לקראת המרוץ, קיבלתי במתנה שלט בקליגרפיה שכתבה החברה שלי, שאמר משהו כמו “יאקושימה, רצון, ספרינט”. מחווה נחמדה. כשהגעתי לצומת ההיא, עם 10 ק”מ לסיום נזכרתי בזה, וחשבתי שאחרי שהשקיעה בלכתוב לי שלט עם מוטו שכזה, ממש לא יהיה לעניין לא לעשות הכל כדי לנסות ולסיים. איפה ה”רצון” מהשלט? הייתה שם תחנת בידוק עם כמה מהצוות – שאלתי אותם עם עוד אפשר להמשיך, והם אישרו – יצאתי לדרך. רצתי מהר יותר ממה שרצתי אי פעם על כביש, וכל מה שהיה לי בראש במהלך אותם 10 ק”מ היא תמונה של אותה פיסת קליגרפיה

סיימתי את המרוץ אחרון, כמה דקות לפני מגבלת הזמן

לא סיימנו עם פסיכולוגיה

נשארו עוד כמה אלמנטים פסיכולוגיים שהבטחתי ב”מתכון” הראשוני לדבר עליהם, אבל הפוסט הזה כבר די ארוך ומייגע, אז נשאיר אותם לפוסט הבא

כרגיל – תגובות והערות מתקבלות בברכה

One thought on “איך להתכונן לאולטרה קשה – חלק רביעי – האלמנט הפסיכולוגי

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *